מהי מורשת? – שיחה עם ראש המועצה, ליניק עם עמותת חי"ק – 1993

מכתב בכתב יד

עבור מר מ. ליניק

מורשת

שיחה עם עמותת חי"ק 7.1.93

מורשת היא ביסודה ובמהותה דו-שיח. מורשת הינה השמוש שעושה דור ההווה בעבר. השלד והבסיס של תפישת העולם שלנו, של ראייתנו את עצמנו, את יעודנו ואת תפקידנו – הינו פלח העבר שאימצנו לעצמנו.

מורשת אינה הסטוריה. מורשת היא מכלול של עובדות, מיתוסים, סיפורים ואנקדוטות. המכלול אינו מקרי. המכלול נבחר על ידנו, מכלול העובדות החומרים העומדים לרשותנו. הבחירה של כל אחד מאתנו נקבעת על פי תשתיתו – ועל פי החזון האישי שלו.

חזון הוא תפישת העתיד כפי שהיינו רוצים שיהיה. לכל יחיד, לכל קבוצה ולכל חברה יש חזון. החזון אינו חייב להיות מפורש במלים. כפי שנאמר באותו מחזה של מולייר: "ארבעים שנה אני מדבר פרוזה, ולא ידעת"…

כוון עתידי קיים, לפחות אינטואיטיבית.

בכל קבוצה מוגדרת, הקיימת לאורך זמן, הכוון העתידי, החזון, יכתיב את האלמנטים שנבחר מן העבר.

משקלה של מורשת עולה ככל שהיא מובלטת יותר וממוסדרת יותר. עצם ההצגה של כותרת, של סמלים, של טכסים – מעביר מסר ברור לקבוצה, ולחברה כולה.

המספר, לפני כל התיחסות לתוכן המורשת, פשוט. המסר הינו:

עצם הזהות הקבוצתית חשוב מאד עבורנו. אנחנו, כקבוצה, גאים במה שהיינו, ושואפים להיות גאים במה שנהיה.

הזהות הקבוצתית מבוססת על מכלול של ערכים, ושל דרכי התנהגות ונורמות הקשורות לערכים אלה.

ערכים הינם נכס העובר מדור לדור. ככל שיעברו בצורה ברורה יותר, ככל שהדגש הסמלי והטכסי עליהם יהיה ברור יותר – יהיה חותמם משמעותי יותר.

וככל שחותם הערכים יהיה משמעותי – כך יושפעו הנורמות של הדור הצעיר, של השכבה המתעצבת בקבוצה.

מורשת, אם כן, אינה ענין טכני. מורשת חיה בעולם של הפנמה. ערכים, להבדיל הטמעה, ולא רק שינון והבנה. לא ניתן לאלף אדם על מורשת עבודתו.

מורשת, איפוא, מונחלת, מוקנית ואינה נלמדת. הנחלת מורשת אינו ביטוי מקרי. מורשת, שאונ… חלק מאישיותו – היא סיסמא ריקה בלבד.

הנחלת ערכים יכולה להיעשות רק על ידי מי שהערכים הם נחלתו. הקניית מורשת חייו, בעשייתו ובהתנהגותו. רק מי שעיצב את ערכי המורשת וחי אותה – יכול הלנחית אותה.

הנחלת מורשת, איפוא, היא ענין של אנשים אל אנשים. מטבע הדברים, יש לבחור בדמויות משמעותיות. אנשים בעלי סיפור, ובעלי כריזמה ויכולת להעביר את הסיפור – יועברו הערכים עם משקל, שמאפשר הפנמתם.

מורשת, אם כן, היא ענין חי ומשתנה. מורשת היא דו-שיח בין עבר להווה. הדו-שיח מכוון על פי חזון של קבוצה, ומספק בסיס רגשי וערכי לעתיד שהקבוצה שואפת לעצב. מורשת אינה ענין לשינון ואילוף, אלא להקניה.

הנחלת מורשת חיבת להיעשות על ידי דמויות בולטות – שסיפורן יכול להיקלט רגשית על ידי הדור הצעיר של הקבוצה.

למה מחייב אותנו, אם כך, העיסוק במורשת?

העיסוק במורשת מחייב ….[כתב לא ברור]

מועדים חייבים להיות מסומנים להתכנסויות קבועות. אם לא קיים דחף של גוף אכפתי ומעונין, ואם אין דרך ברורה להתכנסות – תיפגע המורשת קשות.

מפגשים קבועים חשובים לגיבוש ולחיזוק הדדי של הותיקים, נושאי המורשת. עיסוק חוזר ונשנה בעבר יכול להפוך למטרד, יכול להיתפס כמועקה. בעבר, העיסוק הינו מעייף ומתיש.

מפגשי ותיקים ענינים בריענון "הסוסים הזקנים". רואים שוב את מה שהיה. חווים לרגע חוויות של פעם. רואים בעיני הזכרון את הבחור הצעיר, הזקוף, שחור השיער שמאחרי הכרס הקרחת והקמטים שנשקפים אלינו בראי, ואצל החברים. נזכרים ביחד במה שלא זכרנו.

מעבר לריענון, למילוי מצברים, לשיפוץ מלאי הסיפורים של כל אחד ואחד – קימת המחויבות. והמטרה המרכזית של מפגשים, מפגשי יחידו, מפגשי דורות ומפגשים כלליים – הינה חיזוק תחושת השליחות.

אין לך מורשת בלי תחושת שליחות של נושאי המורשת. אמונה עמורה במורשתך ובערכיה – מובילה למחויבות, וללהט בהעברת המורשת לדור הבא. בחיי היום-יום, בשגרה, אובד לעיתים הלהט. וחשוב להיפגש, חשוב להידבר, כדי להדליק את האש במקום שכבתה ולהגביר את להבת השליחות במקום שירדה.

אבל, גם תחושת השליחות העזה ביותר, שאין לה סיפור, אינה יכולה לבנות מורשת. סיפור אינו רק מסורת בעל פה של יחידים. ראשית, מפני שכל אדם רואה את הדברים מהזוית האישית שלו. הסיפור הכולל, הראייה הרחבה של מה שהיה, נוצר רק מחיבור מסודר של כל הזויות האלה.

שנית, מפני שזכרון הוא מתכלה, ואנשים הם בני חלוף. וכמות הידע והסיפורים גדלה למימדים אדירים. לא ניתן יותר, כמו בשבט הקטן של פעם, להעביר מסורת בע"פ ליד המדורה מאב לבן.

מאגר קולקטיבי של זכרון הוא, אם כן, הכרחי ליצירת מורשת. חיוני לא לבלבל אסוף מקורות וכתיבה עם הנחלת מורשת. חיוני לא לעייף קהל בפרטי פרטים. חיוני לא להעמיס שעות ארוכות של הסטוריה על הדור הצעיר.

אולם, לא ניתן לקיים מורשת בלי בסיס של נתונים. הבסיס הינה חייב להיות הנרחב ביותר האפשרי. הוא צריך להיות מדויק. והוא צריך לכלול את הסיפורים החיים, על כל הפכים הקטנים והגוונים האישיים. ובסיס הנתונים של מורשת חייב להיות צבעוני, אנושי וחם כדי לדבר אל אנשים.

המתחייב מכך הוא יצירת מאגר של סיפורים, מוקלטים, מצולמים וכתובים. המאגר חייב להיות מגובה בארכיב של מסמכים ובאוסף תמונות. לאלה כדאי להקים מוזיאון, שיתן גיבוי מוחשי, בדמות כלים ומכשירים, תצוגות, לסיפורים ולנתונים.

אסור לבלבל בין כתיבת הסטוריה ואיסופע לבין הנחלתה כמסד ערכי לקבוצה. אך לא ניתן להנחיל חומר שאינו סדור.

יצירת מרכז תעוד ומאגר נתונים מחייבת מאמץ משולב בשני כוונים.

האחד – מלחמה נגד הזמן. ראיון אנשים, אסוף תמונות, אסוף מסמכים, צילום מפגשים לא נעשה זאת חיום – נגלה שאוצרות של זכרון נעלמו עם חברים שהלכו לעולמם. נמצא אוצרות ארכיונים שנזרקים לפחי אשפה.

אם לא נמסד זאת למחר – גם זכרון ההווה יאבד. ומכאן נובע כוון המאמץ השני – החדרת מימד המורשת אל ההווה.

המאבק השני, איפוא, הוא מול הדור הנוכחי. זה עסוק בשוטף, בדחוף והרבה מאד בחשוב.

בין אלה נבלע חדר המורשת היחידתי, נבלע 'ספר היחיד', בו אמורה להאסף המורשת מיום ליום. נבלעים מפגשים שוטפים עם ותיקים, נבלעת הוצאת דף שבועי ובו סיפור העבר במלה ובתמונה. נבלעת מטלת חניך בקורסים – שהיא מחייבת על חניך בקורס פיקודי – לתחקר סיור.

ובזאת נסגור מעגל

מורשת היא דו-שיח בין דורות. דו-שיח בין מסדר דרכי לחזון עתידי.

טיפוח מורשת ייעשה רק אם נושאיה, הותיקים, ייפגשו, יתעדו את סיפורם הקולקטיבי והאישי, ויזינו הדדית את המחויבות למורשת.

הנחלת מורשת תתאפשר רק אם יסייעו הותיקים למפקיד היחידות בהווה – למובילים של היום – ליצור את הטכס, את פינת הזכירה ואת דרכי ההנחלה ביחידותיהם.